הסיפור של או.ג'יי. סימפסון הוא סיפור פשע פוסט-מודרני שבו מתערבבים דימויים מסחריים, היפותיזות סותרות, הרבה דם ועוד יותר כסף –והוא בכלל רצה להיות שחקן פוטבול.

כן, קשה קצת לזכור היום, אבל או.ג'יי. סימפסון היה פעם ידוע בעיקר כאחד משחקני הפוטבול הענקיים בכל הזמנים. בעונת 1973 הוא היה לשחקן הפוטבול הראשון שעבר יותר מ-2000 יארדים בעונה אחת. כמות היארדים הכוללת שעשה סימפסון בקריירה שלו (11,236) שמה אותו במקום השני בין שחקני הפוטבול הגדולים בכל הזמנים. ובניגוד להרבה שחקני פוטבול אחרים לסימפסון גם היה חיוך כובש ואינטליגנציה גבוהה שהפכו אותו לשחקן מצליח בסרטים כמו האקדח מת מצחוק והמגדל הבוער ולפרזנטור של חברות מסחריות.

אבל מי זוכר בכלל? ב-12 ליוני 1994 אשתו לשעבר של או.ג'יי. סימפסון, ניקול בראון וחברה רון גולדמן נרצחו מחוץ לדירתה של בראון. סימפסון שחמש שנים קודם הואשם בבית המשפט כי תקף את אשתו הפך במהרה לחשוד העיקרי. הוא היה אמור להסגיר את עצמו למשטרה, אבל למרות שיותר מאלף כתבים ציפו להגעתו הוא בושש להגיע. במקומו הגיע עורך דין שהקריא בשמו קטע שנשמע כמו מכתב התאבדות וגרם להתפרצות של בלבול בקהל.

מה שקרה אחר כך ייזכר לעד כאחד הרגעים המכוננים בתולדות המדיה. המשטרה שהצליחה בינתיים לאתר את סימפסון במכונית פורד ברונקו שהייתה שייכת לחבר, ניסתה לסגור עליו אבל נסוגה חזרה כשחברו של סימפסון צעק לעברם שזה מצמיד אקדח לראשו. מה שהתפתח מאותה נקודה היה מרדף בשידור חי שבמהלכו מנהל סימפסון שיחות בטלפון הנייד עם גורמים שמנסים לשכנע אותו להסגיר עצמו. המרדף שהשתתפו בו עשרות ניידות ועשרים מסוקים נמשך במשך שעות ארוכות ונצפה על ידי 95 מליון אמריקאים.

המשפט של סימפסון שזכה לשם משפט המאה, זיכה את סימפסון מאשמת הרצח הכפול מה שגרם ללא מעט אמריקאים להעיר בציניות כי באמריקה אדם נחשב אשם עד שהוכח שהוא עשיר. התגובות למשפט היו חלוקות: השחורים חשבו שהמשפט היה משפט צדק ומופת. כל השאר חשבו שהוא היה בושה וחרפה. התחושה שסימפסון קנה את החופש שלו בעזרת כסף היא אולי זו שגרמה לכך שסימפסון הפסיד את המשפט האזרחי שהתקיים על הרצח ב-1997. שם נקבע שסימפסון דווקא כן רצח, אבל מאחר שהיה זה משפט אזרחי הוא לא נשלח לכלא אלא נדרש לשלם 33.5 מליון דולר.

הצרה היחידה היא שלסימפסון לא היה את הכסף הזה, ומאחר שהחוקים בקליפורניה מגנים על הפנסיה שלו, יכול היה סימפסון להמשיך בסגנון החיים שלו מבלי לשלם את הכסף שמגיע למשפחות הקורבנות.

כמה שנים חלפו וב-2006 הודיע סימפסון כי הוא מפרסם ספר בשם "אם עשיתי את זה: ככה זה קרה" על הרצח הכפול. משפחת גולדמן שהזדעזעה מהרעיון שסימפסון עוד ירוויח כסף מסיפור מעשה הרצח שביצע פנתה לבית המשפט וקיבלה באוגוסט 2007 את הזכויות על הספר שפורסם עם הקדמה שלהם תחת הכותרת "אם עשיתי זאת: וידויו של רוצח" כאשר הפונט של המילה "אם" הוקטן לגודל בלתי מורגש והותיר על הכריכה בגדול את המילים "עשיתי זאת". מגזין ה-National Enquirer כתב בביקורת הספרים שלו על הספר שתיאור הרצח בו מפורט כל כך שאינו משאיר עוד ספקות לגבי זהות הרוצח.